אני עירית, נשואה+2 מישוב כפרי בדרום הארץ.
דקה לפני גיל 50 ו- 2.5 דקות לפני גיל המעבר.
שכירה בעבודתי וחיה חיים "רגילים" עד כמה שניתן לומר. אוהבת את החיים. אוהבת לאכול ולא מפחדת מאוכל. לא מהמתמכרים או האובססיביים. הכל במידה.
לאחר הלידות נשארתי עם שומן עודף. כשהילדים היו ממש קטנים, לא התעסקתי עם המשקל ולא חשבתי יותר מידי מה נכנס לפה ומתי.
כשקצת גדלו והתחלתי לנשום – לא הייתי מרוצה מעצמי. המראה לא נעם לי. בדיקות הדם הצביעו שהכל תקין ובסדר או כמו שרופא המשפחה שלי נהג לומר "תוצאות של דוגמנית". ואם זה כך אז אולי באמת הכל בסדר? למה להתאמץ? למה לקלקל את מה שלא שבור?
הימים, השבועות והשנים עברו ונהיה לי ממש לא נוח. לא נוח בבגדים. לא נוח לראות את עצמי בצילומים. לא נוח להסתכל לעומק במראה. קיצר, לא נוח ולא נעים בעליל. החלטתי לפנות לעזרה כי הרגשתי שלבד לא מצליח לי.
מה לא ניסיתי: דיאטת דש; שומרי משקל; מאמן כושר אישי; קבוצת תזונה של קופ"ח, ליווי פרטי אצל תזונאית, זריקות סקסנדה;, לאכול רק בבוקר, לאכול רק בערב, לחלק ל-6 ארוחות, תפריט כזה ותפריט אחר.
אנשים "טובים" שראו שממש לא כיף לי – אפילו הציעו לי את פתרון הקסם – "ניתוח בריאטרי". הצעה שכמובן נפסלה על הסף מתוך מחשבה צלולה ובטוחה, שאין מצב שאני חותכת את עצמי מבפנים כדי לרדת במשקל.
הגעתי שוב לרופא המשפחה (שבינתיים יצא לגמלאות והתחלף ברופאה צעירה ונמרצת), לבדוק איתה אולי בכלל יש לי הפרעות אכילה ואני צריכה ללכת למרפאה מיוחדת שתטפל בי באופן מקיף. כמובן ששום דבר לא היה מתאים/נכון/עומד בקריטריונים. מסתבר שאני בריאה בנפשי עד האמצע של הנורמליות, לא הייתי מספיק "שמנה" או "סוכרתית" כדי לזכות באישור המיוחד לזריקות "אוזמפיק" ובאופן כללי נאמר לי שאני אדם רגיל ומבין עניין שיודע מה צריך לעשות.
אבל שום דבר לא עזר וזה לא הצליח לי.
כל פעם ירדתי כמה ק"ג בתהליך של מספר חודשים ואח"כ שקצת שחררתי, עליתי הכל חזרה ויותר. משהו לא נתפס כמו שצריך בהתנהלות של הגוף והפנמה ב"סיסטם" של עבודת המוח ופתיחת הפה לאורך זמן ולתקופה ארוכה. כל פעם היתה התלהבות ותקווה ואז אכזבה מעצמי. למה אני לא מצליחה?! מה לא מתיישב כמו שצריך כדי שאחזיק בתהליך ואראה תוצאות.
הגעתי לטלי בדיוק לפני שנה לאחר ששמעתי עליה מחברות שירדו במשקל ודיגמו את המדדים האישיים. חברה סיפרה לי איך היא עוברת את התהליך ברגוע, מתקדמת לאט אך בטוח.
נתנה דוגמא ש: …"הנה חוגגים שבועות, אני אוכלת בהתאם לתזונה המומלצת וגם מרשה לעצמי עוגת גבינה קטוגנית"… אז קבעתי עם טלי.
בשיחה הראשונה שלנו, לאחר שדיברנו קצת בכללי, טלי שאלה אותי מה הכי חשוב לי ולמה אני כאן.
תשובתי הייתה: אני צריכה מישהו מבין עניין ומקצועי שיחזיק לי את היד בתהליך כשאני עובדת על עצמי.
אין כאן ריצת ספרינט אלה הבנה שזה תהליך. אין למה למהר. אין לצפות לתוצאות תוך יומיים כדי להיכנס לביקיני עוד הקיץ (או בגד-ים בכלל…). אם אני רוצה שזה יחדור ויהפוך לאורח חיים והרגלי תזונה המשתמרים מכאן ועד קדימה חייבים סבלנות. חייבים להבין שאין תמיד 100% הצלחה. וזה ממש בסדר גם אם יצא 80%. זו גם הצלחה. צריך ללמוד איך מתאימים את התזונה לחיים: לשגרה, לחופשות, לחגים, למזג-אוויר, לבלת"מים ביומיום ולמצב רוח המשתנה לעיתים. יצאנו לדרך! קיבלתי מטלי את כל ההסברים בצורה פשוטה וברורה. שום דבר מורכב או מסובך. בלי תפריט קשוח ובלי ספירת קלוריות. תחושה שהכלללל טוב ושיש הרבה חופש לבחור ולהתנסות מה הכי נכון עבורי. כי אם לא אנסה, לא אדע ולא אוכל להתקדם ולדייק.
טלי הסבירה את ההיגיון שנמצא מאחורי הדברים: שאם נספק לגוף מספיק חלבונים ושומן הוא כבר יבין את המסר. שכמו הרבה דברים בחיים – כדי ללמוד ולהפנים צריך להתאמן. לאמן את השרירים: של המוח ושל תחושת הרעב-שובע.
היא אפילו זרקה איזה מילה על "צום". כמובן שלא התייחסתי לזה יותר מידי כי זה נשמע לי מופרך ולא מציאותי.
ביקשתי מטלי שבהתחלה נפגש אחת לשבועיים ואח"כ נרווח עד יציאה לעצמאות. הפגישות התקיימו בזום וזה היה פתרון מעולה עבורי שגרה רחוק וכל פגישה פרונטלית דורשת התארגנות-על לוגיסטית. טלי נתנה לי את התחושה שהיא זמינה עבורי לכל שאלה או עניין ועודדה אותי לפנות אליה בוואטספ כשאצטרך.
לקחתי נשימה עמוקה כי חשבתי שיהיה ממש קשה. עבר שבוע, ועוד שבוע, ועוד אחד, וסופ"ש עם חגיגה משפחתית ואירוע של העבודה וחופשת קיץ וכו' וכו' ווואלה – הכל סבבה.
נכון צריך לתכנן.
נכון צריך להפעיל את הראש ולהתארגן קצת עם האוכל.
אבל לא קשה.
מאוד טבעי ורגיל ובלי דרמות.
הופתעתי. חיכיתי שתבוא הנפילה. חיכיתי שתבוא הרגרסיה. השארתי הרבה מקום לתירוצים ורגשות אשמה. זה לא קרה. לא הזעתי. נצצתי!
לאחר כל פגישה עם טלי הפנמתי והבנתי שזו כנראה הדרך הנכונה. כי משהו פה מסתדר וטוב.
לאחר חודשיים בערך טלי העלתה את המילה "צום" לאוויר.
אמאל'ה – שאני אצום??? למה זה טוב? ביום כיפור אני בקושי מצליחה להחזיק מעמד אז בסתם יום של חול של שגרה?
פסיכולוגית היה לי קשה להסביר את זה לעצמי. יחד עם כך, ירדתי כבר כמה וכמה ק"ג, מתחילים להחמיא ולפרגן מהסביבה, הדרך טובה לי וטלי איתי ולצידי – אז מה כבר יכול לקרות?
התחלנו לפי "הפרוטוקול" בצום של 8/16 ודי מהר עברתי לצום 30/16 כי זה פשוט הלך מעולה. לאחר מבחן "חגי תשרי" כשראיתי שגם אם אכלתי קצת דברים שפחות מומלצים, הצלחתי לשמור על כללי שגרת התזונה (עקביות, הפרשים בין הארוחות וחלבונים ושומנים), החלטנו יחד להתאמן על צום 48 שעות.
ניסיתי ולא הצלחתי.
בחשיבה משותפת ראינו שהגוף כנראה עדיין לא מאומן מספיק ואני זקוקה לכלי עזר כדי להצליח. טלי הבינה שכנראה חסרים לי מלחים ומגנזיום וכך היה התחלתי לשתות אותם והדברים התחילו להסתדר.
היום, כמעט שנה אחרי, פחות 24 ק"ג.
למרות שעדיין לא הגעתי למשקל היעד, אני בתחושת הצלחה גדולה. אני "חכמה" בהרבה, מתנהלת נכון, עדיין מנסה ומתאימה את הדרך לחיים ולשגרה שהיא להערכתי ב75% כבר של הפנמת אורח החיים.
אני יודעת מה לעשות כדי להחזיר את עצמי לתלם. אני שומרת על עקביות וכללי היסוד והכל הכל ברגוע. אני בטוחה בעצמי ובדרך הזאת. אני מרגישה איתה טוב ונכון וזה מעלה חיוך גדול על הפנים.
וטלי? היא איתי כל הזמן. שואלת, מתעניינת, מייעצת ומרימה. אנו נפגשות אחת ל… אני כבר הולכת לבד ואפילו "מדלגת". והיא – תמיד לצידי. באהבה והוקרה גדולה על האמונה והכוח שקיבלתי אני ממשיכה בדרכי שלי.
עירית
