אנחנו מתמודדים היום עם גל הולך וגדל של בעיות בריאות, שלא מזמן נחשבו לנדירות או שייכות לגיל מבוגר.
מחלות לב, סוכרת, סרטן ואלצהיימר נמצאות כולן בעלייה מתמדת, ומשפיעות על מיליוני אנשים ברחבי העולם.
אבל לצד המחלות הקשות, יש גם שורה ארוכה של מצבים יומיומיים יותר , כאלה שלא תמיד מקבלים אבחנה ברורה, אך פוגעים באיכות החיים:
עייפות שלא עוברת, רעב שמופיע מהר מדי, שומן בטני, ערכי סוכר וכולסטרול גבוליים, ירידה באנרגיה או בחשק, מחזור לא סדיר, וקושי לרדת במשקל למרות המאמץ.
ברוב המקרים, כל אחד מהמצבים האלה מטופל בנפרד.
תרופה ללחץ דם, תרופה לכולסטרול, זריקה להרזיה ותרופות להורדת סוכר.
אבל מה אם אלה לא בעיות נפרדות, אלא ביטויים שונים של אותו תהליך עמוק יותר?
עמידות לאינסולין: השורש השקט שמסביר למה הגוף לא משתף פעולה
יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שלרבים מהמצבים הללו יש שורש משותף:
עמידות לאינסולין . תהליך מטבולי שמתפתח בהדרגה, לעיתים במשך שנים, הרבה לפני שמופיעה אבחנה רשמית של סוכרת או מחלת לב.
למעשה, עמידות לאינסולין היא ההפרעה הבריאותית הנפוצה ביותר בעולם, והיא משפיעה על יותר מבוגרים וילדים מדי שנה מכל הפרעה אחרת. ובכל זאת, רוב האנשים אינם מכירים את המונח "עמידות לאינסולין", ואם כן , הם לא מבינים אותו.
ההערכות כיום מדברות על כך שרוב המבוגרים בעולם, חיים עם דרגה כלשהי של עמידות לאינסולין לעיתים מבלי לדעת.
רוב האנשים שמעו את המילה “אינסולין” רק בהקשר של סוכרת.
מעטים מבינים שעמידות לאינסולין משפיעה גם על אנרגיה, רעב, שומנים בדם, הורמונים, לחץ דם ועל הדרך שבה הגוף מגיב כמעט לכל ניסיון לשינוי תזונתי.
וכאן נולד הבלבול הגדול:
אנשים עושים “הכול נכון”, אבל הגוף לא משתף פעולה.
איך יודעים אם עמידות לאינסולין היא חלק מהסיפור שלי?
לפני שמדברים על בדיקות או אבחנות, כדאי לעצור לרגע ולשאול כמה שאלות פשוטות.
לא כדי “להדביק תווית”, אלא כדי לזהות מצב.
מהי עמידות לאינסולין?
אינסולין הוא הורמון חיוני.
התפקיד שלו הוא להכניס אנרגיה , גלוקוז, מזרם הדם אל תוך התאים, כדי שישתמשו בה.
בלי אינסולין, התאים רעבים.
אבל הבעיה הגדולה לא מתחילה כשחסר אינסולין ,אלא כשיש יותר מדי אינסולין לאורך זמן.
המצב הזה נקרא היפראינסולינמיה:
רמות גבוהות של אינסולין בדם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. ומה גורם לזה?
הרגלי האכילה המודרניים שלנו. אכילה תכופה, נשנושים, פחמימות זמינות כל היום, אכילה מתוך סטרס, עייפות או שעמום,גורמים לגוף לייצר אינסולין כמעט בלי הפסקה.
וכשזה נמשך לאורך זמן, התאים מתחילים להגיב פחות ופחות לאינסולין.
זה השלב שבו מתפתחת עמידות לאינסולין.
למה זה מסביר עלייה במשקל, סוכרת ובעיות נוספות?
כשיש עמידות לאינסולין:
- הסוכר מתקשה להיכנס לתאים
- הלבלב מייצר עוד ועוד אינסולין כדי לדחוף חזק יותר את הסוכר לתוך התא.
- והגוף נכנס למעגל של אגירה במקום שריפה
כך מתפתחים:
- עודף משקל, בעיקר שומן בטני
- סוכרת מסוג 2
- כבד שומני
- שחלות פוליציסטיות
- שומנים גבוהים בדם
- ולעיתים גם סוגים מסוימים של סרטן
הרבה אנשים אומרים: "יש לי רק עודף משקל, אין לי עמידות לאינסולין".
אבל בפועל, עודף משקל הוא עצמו ביטוי של עמידות לאינסולין.
שומן גוף הוא דלק שלא נשרף
אפשר לחשוב על זה כך:
אם היו מחייבים אותך לקנות 30 ליטר דלק בכל יום, בלי קשר לכמה את/ה נוסע/ת
בסוף היום מה היית עושה עם הדלקת שנשאר?
היית כנראה מאחסן אותו בכל מקום: במחסן, בחניה, בבית.
זה בדיוק מה שקורה בגוף כשאנחנו:
- אוכלים פעמים רבות ביום
- אוכלים מעבר לצורך
- כמעט לא נותנים לגוף זמן להשתמש בדלק שכבר נכנס
הגוף לא “מקולקל”. הוא פשוט עושה את מה שהוא יודע: אוגר.
למה דיאטות קלוריות כמעט תמיד נתקעות
רוב הדיאטות שעשינו בחיים ,ספירת קלוריות, נקודות, תפריטים, שייקים
מבוססות על אותו עיקרון: לאכול פחות ולהוציא יותר.
לפעמים זה עובד זמנית. אבל כל עוד רמות האינסולין נשארות גבוהות ,הגוף ימשיך להעדיף אגירה על פני שריפה.
זו הסיבה שאנשים:
- יורדים במשקל ואז עולים הכל חזרה
- נתקעים
- או מרגישים שהגוף עובד נגדם
לא בגלל חוסר משמעת, אלא בגלל פיזיולוגיה.
גם הטיפול בסוכרת מסוג 2 לא נכון
בסוכרת סוג 2 מטפלים לרוב בסימפטום: אם יש יותר מדי סוכר בדם אז נותנים תרופות שמורידות סוכר.
ובמקביל מנחים את החולים לאכול יותר פחמימות, כדי למנוע נפילות סוכר מהתרופות.
כך נוצר מעגל לא הגיוני: יותר סוכר בדם מביא ללקיחה של יותר תרופות , משם ליצירה של יותר אינסולין והחמרת הבעיה. חלק גדול מהתרופות פשוט מעבירות את הסוכר ממקום אחד למקום אחר בגוף,במקום לטפל בשורש. שזה קצת כמו מטבח מבולגן: במקום להוציא את הזבל החוצה, מעבירים אותו לחדר אחר.
הסוכרת שלי זה גנטי
מגיעים אליי מטופלים שאומרים לי שהסוכרת שלהם היא משפחתית. אז נכון, יש מרכיב גנטי, אבל היום ברור:
הגנים אולי טוענים את האקדח, אורח החיים לוחץ על ההדק.
בעשורים האחרונים חלו שינויים רבים באורח החיים שלנו:
- אוכלים יותר פעמים ביום
- צורכים יותר פחמימות זמינות
- כמעט לא נמצאים במצב של “לא אוכלים”
וזה מה שמוביל לעלייה דרמטית בעמידות לאינסולין, גם בגילאים צעירים.
נקודת מפתח חשובה
אם יש לך:
- עודף משקל מרכזי
- סוכרת מסוג 2
- שחלות פוליציסטיות
- כבד שומני
יש לך עמידות לאינסולין . גם אם אף אחד לא אמר את זה במפורש.
והחדשות הטובות: זה מצב הפיך.
עמידות לאינסולין לא אומרת שמשהו "לא בסדר" בך. היא לא תוצאה של חוסר משמעת, ולא של בחירות גרועות. היא תוצאה של מערכת שעבדה שנים בתנאים שלא התאימו לה.
הרבה אנשים מגיעים אליי לקליניקה אחרי שניסו כמעט הכול:
דיאטות, תפריטים, צום, תוספים, תרופות. חלקם אפילו הצליחו לתקופה.
אבל מה שחסר כמעט תמיד הוא לא עוד ידע, אלא מסגרת שמחברת בין ההבנה לבין החיים עצמם.
שינוי מטבולי אמיתי לא קורה בצעד אחד. הוא קורה כשעובדים עם הגוף בקצב שהוא מסוגל לעמוד בו,
כשלומדים להוריד עומס בהדרגה וכשלא נשארים לבד עם הסימפטומים ועם השאלות.
אם במהלך הקריאה זיהית את עצמך, אם משהו כאן "ישב" לך בבטן ולא רק בראש
זה כנראה סימן שהגוף שלך מבקש התייחסות אחרת.
אולי שינית תזונה, ספרת פחמימות, ניסית צום, אכלת לפי תפריט מסודר, ואולי גם נטלת תרופות.
ויש סיכוי שחלק מהדברים אפילו עבדו אבל רק לזמן מה.
ואז זה נתקע, חזר אחורה, או דרש יותר ויותר מאמץ בשביל פחות תוצאה.
זה לא אומר שנכשלת. וזה גם לא אומר שאין מה לעשות.
ברוב המקרים, זה פשוט אומר שטיפלת בסימפטומים, אבל לא באמת בשורש.
עמידות לאינסולין לא נבנית ביום, היא גם לא נעלמת בהחלטה אחת או בשינוי חד.
שינוי יציב קורה כשעובדים עם הגוף בהדרגה, כשלומדים מתי לדייק, מתי לעצור, ומתי לא להעמיס עוד.
אנשים שמגיעים אליי לקליניקה מגיעים בדיוק מהמקום הזה:
עייפים מ“עוד ניסיון”,אבל עדיין רוצים להרגיש שיש דרך אחרת, כזו שמכבדת את הגוף ואת החיים עצמם.
אולי זה הזמן לגשת לזה אחרת.
לא מהר.
לא בכוח.
ובטח לא לבד.
